השייכות של בן לאביו נובעת מעצם היותו דמו שלו וחלק ממנו ועל כן, הוא מחוייב במצוות עשה של כיבוד האב גם אם מערכת היחסים שלהם אינה עלמי מנוחות.
עם זאת, אין חיוב לבן לעמוד במצוות הכיבוד כנגד כל דמות אחרת מצד דיבר זה, אלא מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך ומצוות הלשון וכבוד האדם.
כל שיעשה יהיה מטעם דבקותו בקיום ההלכות ובאמונה בבורא עולם שרואה שומע ובוחן מעשיו.
ואם נהלל בן שעומד בכל אלו המידות ונשבחו על אהבתו וכיבודו את אביו, מה נוכל לומר על תלמידו של רב, שלמענו, עזב בית הוריו ודבק בדרכיו ומנהגיו ונהפך לו כבן לאב?
אדרבא, מעלתו של זה גדולה פי כמה, כיוון שלא רק קיים מצוות כיבוד הורים שבראשה, תשובה ולימוד תורה שהיא מזכה את ההורים בעולם הזה ובעולם הבא, אלא גם בחר לו אב עליון ותחתון לנהוג בהם מעבר לנדרש ולהכלילם בקיום הדיבר.
ובזה שהשיג מעמד הבן, זוכה ליחוד עם רבו מעבר לקשר הפיזי, דבר המוכח בדברי הרמב"ם, בעניין (הלכות עירובין- פרק ד', ס.ק ה' ) : *" האב ובנו והרב ותלמידו שהן שרויין בחצר- אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד. אף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין- הרי הן כבית אחד"*
כלומר, כשם שבין האב והבן המרחק לא משנה את אחדותם, כך, המרחק שבין הרב לתלמידו לא מבטל הקשר בינהם.
וזאת ניתן לראות במוחש בתנועת חב"ד, שככל שחולפות השנים והרבי אינו בנמצא זה שנים, הקשר עימו הולך ומתגבר בעוצמה אדירה, אף יותר מהקשר שבן סב רב המשפחה לבין נכדיו.
שנזכה לגדל ילדים נעימים, תלמידי חכמים, שידעו להוביל את עם ישראל מעבר למה שהוריהם יכלו לדמיין.
כתיבת תגובה